לודו או סולמות ונחשים: איזה מהם הוא באמת משחק?

בחצי מהמקרים הם מגיעים באותה קופסה. אותו לוח מרובע, אותה קוביה אחת, אותם ארבעה כלים צבעוניים, ולעתים קרובות מודפסים גב אל גב על אותו לוח מתקפל. משפחות מתייחסות אליהם כאל שני טעמים של אותו דבר.

הם בכלל לא אותו דבר, ושווה להבין את ההבדל לפני שבוחרים אחד מהם לשחק עם מישהו.

המבחן

הנה השאלה שמפרידה ביניהם: האם בשלב כלשהו במשחק יש לכם בחירה?

בסולמות ונחשים, לא. מטילים, ויש בדיוק דבר אחד שקורה אחר כך. הכלי שלכם מתקדם מספר משבצות כמספר שיצא. אם הוא נוחת על סולם עולים, אם הוא נוחת על נחש יורדים. אף פעם לא מחליטים כלום. שחקן טוב מאוד ומישהו שמעולם לא ראה את הלוח ינצחו באותו אחוז של משחקים לאורך זמן.

בלודו, כן. מטילים, ואז בוחרים איזה מארבעת הכלים שלכם להזיז. הבחירה האחת הזאת, שחוזרת חמישים פעם בכל משחק, היא המקום שבו המשחק חי.

למה זה חשוב יותר ממה שזה נשמע

משחק בלי החלטות הוא לא משחק רע. זה סוג אחר של דבר: קרוב יותר לצפייה במרוץ מאשר לריצה בו. ויש לזה שימושים אמיתיים.

• ילדים צעירים מאוד יכולים לשחק בו כמו שצריך. אין אסטרטגיה שאפשר להיות גרועים בה, כך שילד בן חמש הוא יריב אמיתי למבוגר.
• אי אפשר להאשים אף אחד. הפסד אף פעם לא אשמתו של מישהו, וזה שומר על אווירה ידידותית.
• הוא קצר. משחק נמשך כמה דקות בלי זמן מחשבה.
• כולם יכולים לשחק תוך כדי שהם עושים משהו אחר.

משחק עם החלטות דורש יותר ומחזיר יותר. בלודו יש רגעים שבהם אתם רואים את המהלך הנכון ועושים אותו, ורגעים שבהם אתם עושים את הלא נכון ורואים איך הוא עולה לכם אחת עשרה משבצות אחר כך.

מה לודו באמת דורש מכם

הבחירה נשמעת קטנה עד שמסתכלים על מה שתלוי בה.

כלי לבד יכול להיאכל ולהישלח חזרה להתחלה. שני כלים שלכם על אותה משבצת יוצרים חסימה שאף אחד לא יכול לעבור. אז כל הטלה היא בעצם שאלה של סיכון: לדחוף את הכלי הזה קדימה לשטח פתוח, או להתבצר?

הטעות הנפוצה היא לפזר את כל ארבעת הכלים באופן שווה סביב הלוח. זה מרגיש כמו התקדמות בארבע חזיתות. בפועל אלה ארבע מטרות נפרדות, אף אחת לא מוגנת, ורצף אחד של חוסר מזל מוחק את הכול.

שחקו ב-Ludo Jim עשרים דקות ותרגישו את הדפוס הזה: המשחקים שאתם מפסידים הם בדרך כלל אלה שבהם הכלים שלכם היו מפוזרים ושום דבר לא שמר על שום דבר.

מה סולמות ונחשים עושה באמת

הלוח מתוכנן, גם אם המשחק עצמו לא. הנחש הארוך ליד הפסגה קיים כדי לקחת מישהו שעומד לנצח ולהפיל אותו כמעט להתחלה. זו לא תאונה של הפריסה, זו כל המטרה של המשחק.

הגרסאות המקוריות של המשחק היו שיעור במוסר: הסולמות היו מידות טובות, הנחשים היו חטאים, והמסר היה שמעשה רע אחד מבטל הרבה מעשים טובים. הלוח המודרני שומר על הצורה ומוותר על הדרשה.

לדעת את זה משנה את התחושה של המשחק. התסכול ליד הפסגה הוא העיצוב שעובד, לא המשחק שהוא לא הוגן.

Snakes and Ladders Jim משתמש בלוח הסטנדרטי של מאה משבצות, עם הנחש הזה במקומו.

באיזה מהם לשחק

בחרו בסולמות ונחשים כשהמטרה היא לבלות זמן עם מישהו ולא להתחרות: ילדים קטנים, משחק תוך כדי שיחה, משהו למלא בו חמש דקות.

בחרו בלודו כשאתם רוצים שלתוצאה תהיה משמעות. ארבעה מבוגרים שמשחקים לודו כמו שצריך זו תחרות אמיתית, ומי שמנצח הכי הרבה לאורך ערב הוא לא מי שהטיל הכי טוב.

דרך הוגנת ליישב את הוויכוח

שחקו שלושה משחקים מכל אחד. במשחקי סולמות ונחשים, שימו לב כמה פעמים היה לכם על מה לחשוב. במשחקי הלודו, שימו לב כמה פעמים עצרתם לפני שזזתם.

העצירה הזאת היא ההבדל. כל השאר בשני המשחקים, הלוח, הקוביה, הכלים, הוא אותה תחפושת על שני דברים שונים מאוד.